דרכינו להביא את הבן שלנו לעולם הייתה ארוכה וכואבת. היו כמה הריוניות שנתגלו בהם מומים, ואחד שהסתיים עם לידת הבן הראשון שלנו בשבוע 26, תינוק שנולד קטן מאוד עם מומים, שבכל זאת הצליח לחיות קצת יותר מחצי שנה. בתשעה שנים האלו של הריונות נכשלים, בדיקות אינסופיות, תקווה וייאוש, ניסיתי להבין מאיפה זה נחת עלינו. הרופאים לא ידעו להסביר לנו, והגנטיקאית שהצטרפה למעגל שלי לא מצליחה עד היום לחבר בין כל המומים השונים – כולל את אלה שאני נולדתי איתם, מומים נדירים שתוקנו בחודשים אחרי שנולדתי.
בהריון הראשון שלי, כשעוד הייתי תמימה וחסרת נסיון וידע, גילוי המום החמור הוסבר כמזל רע שסביר להניח לא יחזור על עצמו. קיבלנו את זה בכאב והמשכנו לנסות. היינו פחות נאיבים ויותר זהירים, אבל האמנו שהכל מאחורינו. עם התגלותם של המומים האחרים בהריונות הבאים, הוגבר רמת התסכול. רדפתי אחרי תשובות והסברים ולא מצאתי, וברגעי משבר, שהיה נדמה שכל כך הרבה נשים סביבי נכנסו להריון והצליחו ללדת ילדים בריאים, התחלתי לחשוב על מצבי מזווית אחרת.
הגנטקאית שלי ניסתה לשכנע אותי שאפילו שלא הצליחה להבין מה הגורם לכל הבעיות, מה שהיא כן ידעה להגיד לי הוא שלמרות שהתגלו מומים בכל הריונותי (חוץ מהאחרון, כמובן, שממנו הגיע אלינו את יוגב), לא הייתה לזה שום הסבר רפואי – פשוט נפלנו בצד הלא נכון של הסטטיסטיקה באופן חריג. כלומר, הכל עניין של מזל, ובמקרה שלנו, המזל הזה היה רע מאוד.
אז איך מתמודדים עם בשורות כאלה, שלמרות שביצעתי את כל מה שנאמר לי לעשות, שנזהרתי ושמרתי (ודאגתי לא מעט), משהו חדש התפקשש פעם אחר פעם? הפכתי לסוג של מומחית בגנטיקה ורפואה כשניסיתי למצוא אפילו רמז קטן שיוכל להוביל לרמז יותר משמעותי, אבל ללא הצלחה של ממש. הכרתי את כל האתרי אינטרנט הנכונים ולחצתי על הגנטיקאית שלי (אבל לא היה צורך ליותר מדי לחץ – המקרה שלי סקרן אותה לא פחות) למצוא בדיקות אחרות ולדבר עם כמה שיותר מומחים אחרים ברדיפה שלנו אחרי תשובות.
חברים ומכרים דיברו איתי על תוכניות ואלוהים, וניסו לנחם אותי בזה שהכל הולך לפי התוכנית שלו – תוכנית שלאו דווקא עלי לדעת מהי. היה לי קשה לקבל את זה, למרות שברגעים מסוימים, התחלתי לחשוב על החוויות שלי ואת הסיכויים של כל כך הרבה צירופי מקרים טרגיים. קשה לי להאמין שיש איזושהי תוכנית שלפיה אני אמורה לסבול אבדן אחרי אבדן, שכל מקרה מצטרף לשורה אינסופית של כאב פיזי ונפשי. זה פשוט נהיתה אפשרות בלתי נתפסת. אני לא מאמינה באלוהים, אבל אפילו אם כן הייתי מאמינה, לא יכולתי להאמין שהוא דווקא בחר בי לעבור את כל הכאב הזה. ואפילו יותר מזה, לא הייתי מוכנה לקבל את זה שלאלוהים היו תוכניות לכל הילדים שלי שלא הצליחו להיוולד, או לבן שלי שנולד כפג, ילד שלא יצא אפילו ללילה אחת מבתי החולים, שידע רק סבל של ניתוחים ובדיקות? מי היה מפיק תוכנית כזאת סיוטית עבור תינוק כל כך קטן ושביר? למה, לעזעזל, אנחנו נבחרנו לתוכניות האלה? סירבתי בתוקף לקבל את האופציה הזאת.
הכעס שלי התערבב עם רגשי אשמה ותהיתי מה עשיתי בחיים האלה (או בחיים קודמים) כדי להגיע למצב ההוא. הייתי בטוחה שעשיתי דברים נוראים בגלגול הקודם (למרות שאני עדיין לא החלטתי אם אני מאמינה בחיים קודמים…), דברים שאיכשהו הצדיקו את מה שעברנו. אבל לא נמצא הסבר רפואי, והיה לי קשה לעכל את ה”מזל” הרע שהיכה בנו כל פעם שהצלחתי להכנס להריון.
לא הייתי מוכנה לקבל כמובן מעליו שזה הגורל שלי. למה עלינו לעבור את כל המבחנים האלה, את כל הסבל? יש אנשים שאומרים שאלוהים לא ייתן לבן אדם להתמודד מעבר ליכולות שלו, ושמעתי את זה יותר מפעם אחת מאנשים שהכרתי לאורך המסע שלי, כנראה כסוג של נחמה. אבל אותי, זה בכלל לא ניחם. לא רציתי מבחנים, וראיתי את זה כדבר קצת חולני, למען האמת. כאילו שאלוהים רוצה לזרוק אותי למין גיהינום ולראות אותי מתמודד – כי הוא יודע שאני מסוגלת ושלא אפול בדרך. למה אותי? למה אני צריכה לעבור את זה שוב ושוב? וזה לא שאני רוצה לראות אנשים אחרים עוברים את זה במקומי. חס וחלילה. לא הייתי מאחלת את הגורל הזה על אף אחד.
אחרי ארבע הריונות ללא הצלחה ושנים של ייאוש ותסכול, גילינו שוב שאני בהריון. לומר שההריון היה בסיכון גבוה יהיה בלשון המעטה. תחת הניהול של הגנטיקאית שלי, עשיתי כל בדיקה אפשרית. שללנו את כל המומים שהתגלו בהריונות הקודמים והתמודדנו עם בעיות כמו סכרת הריון ואחרות שאחסוך לכם את תאורן, אז תצטרכו להסתפק ב”משהו לא כיף במיוחד”… הייתי בבית מהשבוע ה-16, ובשבוע 39 (שבוע לפני יום הולדתי), נולד לנו ילד קטן, בריא ושלם. כ”מבחן” האחרון, כמעט מתתי אם סיום התהליך, אבל הרופאים המקסימים ומוכשרים שהיו סביבי הצילו את חיי – וטוב שכך, כי לא נראה לי שהייתי מצליחה להתמודד עם מבחן כל כך סופי.
והיום, כעבור כמעט 11 שנים, אני מסתכלת על הבן שלי ומרגישה כל כך מבורכת, כאילו שזכיתי בלוטו. אני מניחה שאפשר להגיד שההתמדה שלנו הביא אותנו לרגעים האלה, ושאם לא היינו מצליחים לעמוד בכל מה שבא לפני כן, לא היינו זוכים כל כך בגדול. כשאני מתבוננת מאחורה בכל התהליך שעברנו, אני עדיין לא מקבלת את ההסברים על תוכניות אלוהיות או מבחני התמודדות ממוקדים. מה שאני כן מקבלת הוא שכל מה שעברנו הפך אותי למי שאני היום. הבנתי שאני יכולה להתמודד עם די הרבה כאב, ושאני מסוגלת להוציא את עצמי מהחושך. לפעמים, אני מרשה לעצמי להאמין בגורל, כלומר, אם יש משהו שאני מאוד רוצה למרות שהסיכויים לקבל אותו הם קלושים, אני אשכנע וארגיע את עצמי במחשבה שאם זה משהו שאמור לקרות, זה יקרה, ואם לא, אז לא.
ואם נגיד שבכל זאת יש תוכניות, מבחנים וסוג של גורל וקארמה, וכתוצאה מגורמים אלה זכינו בזכות לגדל ילד שמפתיע ומרשים (ולפעמים גם בוחן) אותי לטובה כל יום, ילד שבו אני גאה כל כך, אז אני מוכנה לנסות לקבל את זה – אם זה יהיה הגורל שלי.
